אחי הצעיר רודולף ואנוכי, פוזנן, חורף אחרון כבני חורין 1938

הבהלה הייתה איומה, אחי ואני רעדנו מפחד, אלה היו רגעים נוראים, השוטרים עמדו ושמרו עלינו בפנים חמורים, הפעם כל המשפחה מגורשת ביחד במכה אחת.

​פוזנן, 1939



לאחר שהאיש נתלה, הובא אדם נוסף למגרש, נער צעיר. הוא נתלה במהירות, אלא שהחבל נקרע והבחור נפל. הקימו אותו על רגליו וחיברו אותו מחדש לחבל התליה ושוב נקרע החבל. היינו בהלם, החבל לא רצה לבצע את הפשע.

מחנה הריכוז פלאשוב, 1943

​

פתאום קיבלתי התכווצות שרירים ברגליים. כאב חזק פילח את רגלי הימנית. עיני תרו אחר ערימת שלג גבוהה שעליה אוכל לשבת כמה רגעים, העייפות והכאב גברו על תחושת הסכנה. לא הייתי היחיד, מדי פעם נתקלתי באנשים שישבו או שכבו, אדישים לגורלם. מאחורינו נשמעו יריות שנועדו לאלה שלא קמו.

צעדת המוות מאושוויץ לגלייביץ, ינואר 1945





המום ונרעש התבוננתי בריקוד האש המכלה כל חלקה. בכותבי שורות אלה אני עדיין רואה את עצמי עומד שם, על הגבעה הקטנה בברלין, מתבונן בפה פעור בהשתוללות הלהבות. עבורנו היתה זו חגיגה אמיתית, חוויה בלתי נשכחת.

מחנה הריכוז זכסנהאוזן, פברואר 1945

 

תמונת פספורט ראשונה לאחר השחרור

אימי סלומאה ואבי הרמן, פוזנן, כנראה ב -1939/1938

תחושת הביטחון שמילאה אותי כל עוד הייתי עם הורי התמוטטה כבניין קלפים והייתי לאדם אחר, שגם אני לא הכרתי עד אז. אולי הוא האני האמיתי והנער הרגיש, אוהב המוזיקה, המחובר להוריו בעבותות כבר איננו.

גטו קראקוב, יוני 1942

מטיילים בעיר עם אבא, פוזנן, בסביבות 1933

עבודות כפיה במפעל "סימנס" באושוויץ. באולם זה עבדתי בשורה האחרונה באמצע