top of page

אני נזכר בלב הומה ובהתרגשות בידיה המלטפות והמחבקות של אמי האוהבת; בדמותו הסמכותית של אבי. שניהם העניקו לי את התחושה שחיינו בקן משפחתי בטוח ושאיש לא יוכל לפגוע בנו לעולם.



אחי הצעיר רודולף ואנוכי, פוזנן, חורף אחרון כבני חורין 1938

הבהלה הייתה איומה, אחי ואני רעדנו מפחד, אלה היו רגעים נוראים, השוטרים עמדו ושמרו עלינו בפנים חמורים, הפעם כל המשפחה מגורשת ביחד במכה אחת.

​פוזנן, 1939



לאחר שהאיש נתלה, הובא אדם נוסף למגרש, נער צעיר. הוא נתלה במהירות, אלא שהחבל נקרע והבחור נפל. הקימו אותו על רגליו וחיברו אותו מחדש לחבל התליה ושוב נקרע החבל. היינו בהלם, החבל לא רצה לבצע את הפשע.

מחנה הריכוז פלאשוב, 1943


פתאום קיבלתי התכווצות שרירים ברגליים. כאב חזק פילח את רגלי הימנית. עיני תרו אחר ערימת שלג גבוהה שעליה אוכל לשבת כמה רגעים, העייפות והכאב גברו על תחושת הסכנה. לא הייתי היחיד, מדי פעם נתקלתי באנשים שישבו או שכבו, אדישים לגורלם. מאחורינו נשמעו יריות שנועדו לאלה שלא קמו.

צעדת המוות מאושוויץ לגלייביץ, ינואר 1945





המום ונרעש התבוננתי בריקוד האש המכלה כל חלקה. בכותבי שורות אלה אני עדיין רואה את עצמי עומד שם, על הגבעה הקטנה בברלין, מתבונן בפה פעור בהשתוללות הלהבות. עבורנו היתה זו חגיגה אמיתית, חוויה בלתי נשכחת.

מחנה הריכוז זכסנהאוזן, פברואר 1945

 

תמונת פספורט ראשונה לאחר השחרור

אני זוכר שעקבתי בדריכות אחרי צמיחת שערי, לעיתים עמדתי מול המראה כדי לבחון את קצב הצמיחה. שמחתי מאוד כשיכולתי לראשונה להסתרק, ולאט לאט הסתמן אותו שביל מימי ילדותי. היה זה שלב בחזרה אל הציוויליזציה והתרחקות מדמות האסיר הנצחי.



אתר ההנצחה במחנה ההשמדה בלז'ץ

אין להורי קבר ולא מצבה, על כן תהיה כתיבתי זו מצבת זיכרון שתנציח את שמם בסיפור חיי. מילים לא יכולות להחיות אותם, אבל אולי את דמותם, את אישיותם, את אצילותם ואת תרומתם לחברה ולמשפחתם. אני כואב ומבכה את מותם הטרגי, הם לעולם לא יידעו ששרדתי ונותרתי בחיים.

אימי סלומאה ואבי הרמן, פוזנן, כנראה ב -1939/1938

תחושת הביטחון שמילאה אותי כל עוד הייתי עם הורי התמוטטה כבניין קלפים והייתי לאדם אחר, שגם אני לא הכרתי עד אז. אולי הוא האני האמיתי והנער הרגיש, אוהב המוזיקה, המחובר להוריו בעבותות כבר איננו.

גטו קראקוב, יוני 1942

מטיילים בעיר עם אבא, פוזנן, בסביבות 1933

עד כמה שזה נשמע אכזרי, למדתי להכיר את היתרונות שהפיקו הנותרים ממות חבריהם. במותם הם פינו מקום למנוחה ולשינה. המסכנים מתו מאפיסת כוחות, אנחות והתפרצויות היסטריות נשמעו מקרונות רבים.

רכבת המוות מגלייביץ למחנה הריכוז בוכנוואלד, ינואר 1945

 

עבודות כפיה במפעל "סימנס" באושוויץ. באולם זה עבדתי בשורה האחרונה באמצע

הבטתי באנשים האומללים ונשאתי את המטען בתוכי מבלי לשכוח שגם אני כאן איתם באותה הקלחת. לא יכולתי לנתק את עצמי מהמציאות שהייתי שותף לה בעל כורחי, ולשכנע את עצמי שאינני חלק ממנה. הדרך היחידה להתגונן היתה בכל זאת לשמור על מרחק ככל שניתן. התחושה אמרה לי לעזוב את בוכנוואלד בכל מחיר לכל מחנה אחר.

מחנה הריכוז בוכנוואלד, ינואר 1945

הספר מציג, עקב בצד אגודל, את החיים והאסון שחוו אבא ומשפחתו שנכחדה באירופה. הוא נכתב במרחק של חמישים שנה מהאירועים, בנקודה שבה מסוגלות היו המילים להמיר את האלם. עבורנו מהווה הספר ניסיון נוסף לחוש משפחתיות אבודה, להרגיש את הדמויות כבני אדם, לצלוח את חומת סימני השפה העוקפת את היעלמותן אך מותירה אותן במשפחת הסיפורים הרחק מהאפשרות להיות קרובים ממשיים.


עמי ושלומית שטייניץ

bottom of page